קראטה - המסע המופלא מהודו וסין דרך אוקינאווה ויפן עד להרי הגליל
מסָפרים ש...
הקראטה הוא שם-גג שניתן לקבוצה של מספר אומנויות לחימה בעלות שורשים היסטוריים קרובים. בעוד שאומנויות לחימה אלה נחשבות כיום יפניות, מקורן ככל הנראה בקרב נזירים בודהיסטים שפיתחו מערך תנועות ותרגילים להגנה עצמית לפני כ-2000 שנים בהודו. מספרים שנזיר בשם דארוּמה נדד כל הדרך מהודו לסין על מנת להפיץ שם את השיטה בקרב הנזירים המקומיים.
בתקופה ההיא אומנות הלחימה נילמדה כשיטה לשיפור המשמעת, עפ"י עקרונות הבודהיזם, דרכה יכול האדם לפתח כוח פנימי ומשמעת עצמית המשולבים בהרמוניה עם עולמו ומאפשרים לו להגביר את כוח עמידותו לצורך הגנה עצמית. אומנות הלחימה היוותה חלק אינטגרלי מחיי הדת הרוחנית.
מיליארד סינים לא טועים
אומנויות הלחימה החלו להתפרש ברחבי סין, כאשר הבדלי-הגאוגרפיה נתנו את אותותיהם:בצפון סין "התחבורה" העיקרית היתה הליכה ברגלים, דבר שגרם לרגליים חזקות משמעותית ולכן באזורים אלו טכניקות הרגליים היו ניכרות יותר. לעומת זאת, בדרום סין מרובת הנהרות חתרו בסירות, דבר שגרם לידיים חזקות ולכן באזורים אלו טכניקות הידיים וכפות הידיים היו שימושיות יותר.
מסין ליפן דרך הארכיפלג
אומנויות הלחימה המשיכו להתרחב והחלו לזלוג מסין לכיוון יפן. בין סין ליפן שוכנת שרשרת איים קטנים המכונים "איי ריוקיו" כשהגדול ביניהם נקרא "אוקינאווה" - שם התפתחו אומנויות הלחימה בצורה נרחבת ואף התפצלו לשיטותיהן השונות.
בשנת 1429 השתלט על אוקינאווה שליט בשם שו-האשי אשר הטיל איסור על נשיאת נשק על ידי תושבי האי. איסור זה הביא לשתי התפתחויות:
תושבי האי החלו להעביר את הדגש על לחימה בידיים ריקות במקום השימוש בנשק שנאסר והוחרם. התפתחות זו הובילה לשיטת ה-"קראטה".
במקביל התחילה להתפתח שיטת לוחמה נפרדת העושה שימוש בכלים חקלאים שפותחו לכלי נשק שאפשר להילחם עימם בעת הצורך ובכך לא להפר את האיסור שהוטל על נשיאת כלי נשק. התפתחות זו הובילה לשיטת ה-"קובודו".
באי אוקינאווה היו שלושה כפרים מרכזיים. כל כפר פיתח את הקראטה בצורה דומה אבל בהבדלי סגנונות מעט שונים. שלושת הסגנונות נקראו: "טומארי טה", "נאהא טה" ו-"שורין טה". שיטות אלו כונו בשם גג: "אוקינאווה טה" = "היד האוקינאווית". למרות ההתפתחות הגדולה בשיטות עד כה, עדיין בשלב זה הלמידה לא היתה לפי מתודה סדורה אלא יותר על סמך שיקול דעת של הסנסאי באותו רגע.
מ-"טה" ל-"קראטה"
לפני כ-100 שנים הגיע ליפן אדם בשם גיצ'ין פונאקושי, אשר התמחה במשך שנים באומנות ה-"שורין טה". כיום נחשב פונאקושי כאחד האחראים להמרת שיטת ה-"טה האוקינאווית" ל-"קראטה" היפנית המודרנית ולייסוד שיטת השוטוקאן. במקביל לפונאקושי, מומחי "טה" נוספים, כדוגמת קנוואה מַבּוּני ואחרים, הביאו איתם את אומנות הלחימה ליפן. קנוואה מבוני הינו מייסד העל של שיטת השיטוריו הנהוגה אצלנו במרכז הגלילי.
השם "קראטה"
השם "קראטה" מחולק לשתי הברות: "קרא-טה". הסימן "טה" משמעו בעברית "יד". הסימן "קרא" במקורו ייצג את המילה "סין" ויחד משמעות המילה "קראטה" היתה "היד הסינית". מאוחר יותר, עם נדידת הקראטה ליפן, תהפוך המילה "קרא" ממשמעותה המקורית למשמעותה החדשה: "ריק" ובכך הפך השם "קראטה" ל-"היד הריקה". המילה "דו" נוספה מאוחר יותר ומשמעותה "דרך": קראטה דו = "דרך היד הריקה".
המובן הפשוט של המושג מדבר על אומנות לחימה בעזרת הגוף בלבד, ללא עזרים כגון נשקים אולם המובן העמוק יותר של המושג הינו "אומנות היד הריקה - ריקה מכל כוונת זדון". על הלוחם לגשת לקרב כשרוחו ריקה מזדון, מאגו ומחוסר כבוד לזולת.
הכרה, סמלים ותתי שיטות
בשנת 1933 הוכרה אומנות הקראטה כאסכולת אומנות לחימה רשמית ומוסדרת. לוחמי הקראטה קיבלו ערכות מדים אחידות הנקראים "גי", להם הוצמדו חגורות בצבעים שונים אשר מסמלים את שלבי ההתקדמות בשיטה. עד היום נערכות תחרויות קראטה רשמיות ברחבי העולם אולם אסכולה זו לא הוכנסה לתחרויות האולימפיות עד כה.
כיום לקראטה דו מספר תתי-שיטות ידועות ומובילות והן: שיטו ריו, שוטוקאן, גוג'ו ריו, שורין ריו, וואדו ריו וקיוקושינקאי. כאמור, שיטת הקראטה הנלמדת במרכזינו הינה השיטו ריו.
שִיטוֹרִיוּ 東恩納
השיטוריו הינה אחת מהשיטות המובילות בקראטה דו. השיטה נוסדה ע"י קנוואה מבוני ביפן בראשית שנות השלושים של המאה הקודמת. את עקרונות השיטה יצר מבוני משיטותיהם של שני מוריו ועל כן השיטה מכילה כמות גדולה של קאטות ותרגילים, יותר מכל שיטה אחרת. השם שיטוריו הינו הֶלְחֶם של שמותיהם של שני המורים.
אחד מראשי השיטה לצד מבוני היה מאסטר צוקי מוטובו, אף הוא מאוקינאווה במקור. מוטובו עבר חיים שלמים של למידת שיטות שונות, תוך דגש על טכניקה מושלמת המשלבת עוצמה חסרת תקדים. בשלב מסויים נחשב מוטובו ללוחם הקראטה החזק ביותר ביפן. בשנות העשרים של המאה הקודמת עזר מוטובו לפונאקושי ללמד קראטה ביפן. מאוחר יותר הפך מעשית ל-"סוקה" הראשון של שיטת "מוטובו-הא שיטוריו קראטה דו", המהווה בסיס לשיטת משפחת קוּנִיבָּה.
המשיכו לחלק ב' - להמשך המסע המופלא מהודו ועד להרי הגליל של ימינו.